יינות רוזטו הם ז'אנר מהפנט. עם צבעים של אבטיח עז, פטל בוהק ועד מג'נטה, זה הכי רחוק מיינות הרוזה-א-לה-פרובנס המקובלים בארץ. אבל האמת היא שבהרבה מקומות בעולם, יינות רוזטו הם פשוט הרוזה המקומי - עזים יותר בצבעם, פירותיים יותר והרבה פעמים קצת יותר אדמתיים ממינרליים - עדיין לא אדומים אבל בהחלט לא הרוזה שהתרגלנו אליו. 

דוגמה לרוזה כזה הם יינות צ'רסאולו ד'אברוצו, ה DOC המקומי במרכז איטליה, עשוי 100% ענבי מונטפולצ'יאנו ד'אברוצו. נהוג לסחוט את היין לאט או להשאיר על הקליפות בין 4 ל-18 שעות. טיול צהריים באברוצו מגלה תמונה משגעת של חקלאיםופועלים שיושבים לאכול צהריים עם כוסות מלאות יין ורוד עז. דוגמה ליין כזה הוא לה צ'ינצ'ה של יקב דה פרמו. יין צלול, מינרלי, מלוח, מלא תעוזה ואצילות יחד. מהיינות האהובים אצלנו, שאפשר למצוא גם בבר 51, הוטל מונטיפיורי ומסעדת טאיזו. 

בעולם של יין טבעי רוב היינות רוזה יהיו מהסוג הכהה הזה וזה כי העבודה הידנית המרובה לרוב מאריכה את הסחיטות בכמה שעות וככה המיץ מקבל קצת יותר זמן מגע עם הקליפות. לעיתים לזן יהיה השפעה נוספת. הפיגמנטים שנותנים צבע ליין, פנולים שמם, נמצאים בקליפות ולכן הזמן בו המיץ נוגע בקליפה משפיע על צבעוניות התירוש, אבל יש גם זנים שיש להם יותר פנולים מאחרים ולכן השרייה של 8 שעות ספראבי יהיה הרבה יותר כהה מהשרייה של 8 שעות פינו נואר.

כך או כך, ברוב המקרים ההשרייה הטיפה ארוכה יותר נעשית במכוון כדי להוציא יינות קצת מלאים יותר ומתובלים יותר בפה אבל אין ספק שזה גם תוצאה של נסיבות העשייה ביקב שעושה את הכל ידני ובאריכות זמן. 

התוצאה היא יינות שלא מחייבים כמו יין אדום אבל עם קצת יותר עניין לפעמים מהיינות רוזה קלילים שהתרגלנו לשתות בצהריי יום שמשי - מתאימים כל ימות השנה ומושלמים עם מגוון גדול של מאכלים. 

בדרום צרפת מתייחסים לרוזה כהה יותר בשם "רוזה לצלחת" כלומר יינות שטובים לאוכל או במילים אחרות, הצד הגסטרונומי של רוזה.