בנובמבר 2017 פורסם מאמר שקבע כי אחד הכדים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות 30 ק"מ דרומה לטביליסי ובתוכו שרידי יין הוא בן 8000 שנה. בכך הכתיר המאמר באופן רשמי את מה שחשדו בו רבים - שגאורגיה היא ארץ לידת היין. והאמת שכשמבקרים בה זה באמת לא מפתיע  

הגפן צומחת בה בכל פינה ורחוב. נוהגים לומר שבגאורגיה קודם כל אתה שואל את השכן שלך מה שלום גפניו ורק לאחר מכן מה שלום משפחתו. קצת כמו שמן זית בתרבות הערבית, אין משפחה כמעט שלא עושים בה יין. 

במהלך ההיסטוריה הפרקים בהם גאורגיה הייתה חופשייה ועצמאית הם קצרים יחסית. היום, אחרי כמעט 200 שנים של כיבוש רוסי, זו העצמאות הארוכה ביותר שלהם מאז ימי הביניים. ובמהלך ה 200 שנים עולם היין העשיר והמסורתי של גאוגיה ספג מכה קשה. 

השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות, שהרבה גאורגים יכנו אותו פשוט הכיבוש הרוסי, נמשך מ- 1922 עד 1989. ולאורך התקופה הזו הרוסים הפכו את גאורגיה לסוג של מפעל היין של כל מדינות הברית. הם הקימו בה 7 מפעלים ענקיים שייצרו יין תעשייתי, אלכוהולי, וזול ואסרו את הנטיעה של זנים מקומיים פרט לארבעה שהותרו בחוק - קציטלי, מצבנה, צוליקאורי וספראבי. 

כשהמפלגה הקומוניסטית נפלה והברית התפרקה בסוף שנות השמונים גאורגיה מצאה את עצמה עם אבדן עצום של מגוון ביולוגי וידע בתחום היין. הידע להכנת כדי החרס המסורתיים בהם מתסיסים יין, הקבאברי, כמעט ונעלם לגמרי ומרבית האנשים כבר לא הכירו שום זן פרט לאותם 4 שהותרו בחוק. רק שתי משפחות של יצרני קבאברי עוד אצרו את הידע מהמאות שהיו. 

אבל גם כשהאיחוד נפל גאורגיה עוד הייתה מאוד מושפעת מכוחות רוסיים ומאוד מושחתת. רק ב- 2003, אחרי מהפכת הורד, קמה בגאוגיה ממשלה מערבית שעיניה לאירופה ובלבה מדינה עצמאית וחדשה. הדגל של המדינה הוחלף וכסף החל לזרום לשימור תרבות ומסורת. וזו הייתה בעצם תחילתו של רנסאנס היין בגאורגיה.

היום כבר כמעט 500 מהזנים המקומיים עברו שחזור, מסורת הכנת הקבאברי המשיכה הלאה מיד ליד, וגאורגיה עשתה לעצמה שם עולמי כספינת האם של יינות טבעיים ומסורתיים שנעשים באותם כלים ועם אותה כוונה כבר 8000 שנה. יש עוד כל כך הרבה לדעת על היינות של המקום המופלא הזה. תחפשו את הכתבה שלנו על זנים ילידיים, המלצות לביקור בטביליסי, ועוד.